Take a chance on me

דן ארידור 627
Take a chance on me

לפני שנה פתחתי את ההרצאה שלי בכנס ייעודי של מפתחי תרופות עם השאלה "מה הוא השיר השנוא על משקיעים?" חבורת הרופאים והביולוגים שהקשיבו לי השתוממו מהשאלה המוזרה – הצגתי להם קליפ קצר של להקת אבבא

 

If you change your mind, I'm the first in line
Honey I'm still free
Take a chance on me
If you need me, let me know, gonna be around
Gonna do my very best and it ain't no lie
If you put me to the test, if you let me try

Take a chance on me
(That's all I ask of you honey)
Take a chance on me

We can go dancing, we can go walking, as long as we're together
Listen to some music, maybe just talking, get to know you better
'Cause you know I've got
So much that I wanna do

 

 

המייל מפירס הגיע שלשום, "דן, אנחנו שוב עושים כנס משקיעים בבוסטון ונשמח אם תגיע גם השנה לכנס. יהיו שם קרנות הון סיכון שמחפשות השקעות בביו/פארמה. נראה לנו שהפרויקט שלך עם ההתקדמות העצומה שלו יכול להתאים מאוד השנה."
נסעתי לכנס בשנה שעברה עם תקווה גדולה מאוד. הניסויים שלנו הראו עקביות, ופעילות התאוריה מאחוריהם הראתה היגיון רב שנבדק שוב ושוב על ידי בכירי תעשיית הפארמה רק חודש קודם לכן בשני כנסים מדעיים ייעודיים. כל שהיה חסר לנו זה כסף להשלים ניסויים ומעט מרווח נשימה.

הכנס הינו גדול ובעל מספר מסלולים אשר בתוכם נכלל גם תחום הפארמה. הגעתי ערב קודם לכן, על מנת לבצע חזרה על המצגת – ניתנו לי 8 דקות בדיוק להציג את המצגת. קיבלתי הערות בחזרה הגנרלית, וחזרתי לחדר כדי לבצע שיפורים על בסיס מה שהתבקשתי. למחרת, הצגתי בפחות מ-8 דקות. קיבלתי משובים נהדרים על המצגת. לאחר מכן, התקיימו פאנלים של 8-7 אנשים מהתחום שעסקו במגמות בתעשייה. הבנתי שאין לי סיכוי.
הם סיפרו שהם רואים כ-300-200 מצגות בשנה. מתוכן הם בוחרים את המצגות והרעיונות המושלמים. הרעיון שלנו הוא נהדר, בסיסי ודרמטי מאין כמותו בשוק עצום, אבל הוא לא מושלם – עדיין לא סיימנו את ההוכחה – היא במרחק מאות אלפי דולר בודדים.
המסר היה חד משמעי – אנו רוצים מצגת מושלמת. אנו רוצים שכל אי הוודאויות הטכניות יסתיימו. אנו רוצים לשים כסף עכשיו בכדי להביא עוד מכירות. אנו רואים כל כך הרבה רעיונות ובוחרים את הטובים ביותר. בכל הפאנלים הללו, האנשים חזרו על אותה מנטרה – "המצגת צריכה להיות מושלמת."

למדתי לתואר שני בארה"ב באוניברסיטת קולומביה שבניו-יורק. אני מעריך מאוד את התרבות האמריקאית ואת ההישגים העצומים שלה. יחד עם זאת, הכנס העציב אותי מאוד. ישבו בפאנלים, לטעמי לפחות, אנשים שנראו כמו שכפולים. אף אחד לא אמר דבר שונה. הראשון אמר תשובה, השני אמר חלק אחר של הרעיון וכל השאר שנשאלו חזרו לחצי הראשון או השני של התשובה. לא באמת היה שם דיון. הייתה שם בעיקר אינדוקטרינציה של הרעיון של מושלמות.
זה היה המסר: אל תטעה במצגת פן יבולע לך. אל תעשה אותה מסובכת מידי. אנו לא רוצים רעיונות מורכבים, אנו לא רוצים רעיונות פורצי דרך באמת. אנו רוצים בינוניות מסדר הגודל הטוב ביותר.

ב-8 ביוני השנה צוינו 40 שנה לנאום הגדול של אלכסנדר סולז'ניצין בהרווארד – נאום אדיר ואחד הנאומים הגדולים של המאה ה-20. הוא דיבר על הפיחות שקיים באומץ האזרחי במערב, ושאותו הפיחות הורס את המערב. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי לעומקו את הטיעון האזרחי של סולז'ניצין ומדוע הוא בחר לומר זאת בהרווארד. האוניברסיטה הזו, שנחשבת אחד המעוזים האינטלקטואליים הגדולים של העולם, לא הייתה מאוד מרוחקת ממקום הכנס בבוסטון.
היה לי חבל שמה שמוגדר כיזמות וחשיבה פורצת-דרך, הפך בעיקר לתעשיית סינון של חוסר מושלמות. יש לי כל כך הרבה סיפורים על רעיונות גדולים ומוצלחים שלא היו מושלמים,  ואני בטוח שגם לכם. היה לי עצוב לגלות שבסופו של דבר, חלק משמעותי מהתעשייה הזו הפך לעיסוק, שלטעמי הוא בעיקרו טפל. זה הזכיר לי את מה שנאמר על פרידריך וילהלם הראשון שהיה המלך הפרוסי הראשון, ודווקא על ידי נכדו פרידריך הגדול -  "הוא היה גדול בפרטים הקטנים וקטן מאוד בדברים הגדולים."