HBS סיפור הצלחה

סטפן גוברמן, מנכ"ל, קבוצת גוברמן 1,280
HBS סיפור הצלחה

על מסך הטלוויזיה מרצד הכיתוב: HBS- 2 : 0 -INT,  אני נרגש, צופה כלא מאמין. המשמעות מאחורי הכיתוב היא שהפועל באר שבע קבוצת ילדותי גברה 2:0 על אינטר קבוצת הפאר האיטלקית ממילאנו, במשחק חוץ על אדמת איטליה. אני מוצא את עצמי תוהה: ״איך הפועל באר שבע שלי הבינונית, בעלת רגשי הנחיתות, וחסרת החלומות הפכה ל HBS - אלופת ישראל, עם הצלחה בינלאומית ? ומה אני יכול ללמוד, מעבר לחדווה של אוהד כדורגל, מהמסע שעבר מועדון הכדורגל הפועל באר-שבע עד שהפך ל HBS, עד שהפך לסיפור הצלחה?״
 
מתעוררות בי מחשבות, על הגורמים להצלחה, על ניהול, על הובלה של ארגון לשגשוג. מחשבות אלו מובילות אותי לכתיבת המאמר הזה, מתוך תקווה לשתף את הקורא בתובנות האישיות שלי. תובנות אלו מהוות חלק מארגז הכלים והעקרונות שהנחו אותי בדרכי לאורך השנים. הן עדיין מנחות אותי כמנהל ארגון גם בימים אלו.
 
כדי להבין את גודל המהפך ולנסות לנתח אותו אני אערוך סיור אישי והסטורי קצר, המשלב את החוויות שלי וההתבגרות שלי כאוהד הקבוצה, כאדם וכבעל עסק, ומיד אחר כך, אציג את התובנות שלי לעניין הגורמים להצלחה.
הייתי בן 7 כאשר הפועל באר שבע זכתה באליפות בפעם האחרונה, בשנת 1976. התגוררנו ברחוב המשחררים מול האיצטדיון העירוני בבאר שבע, שלימים ניקרא אצטדיון וסרמיל. מגיל 4 חציתי את הכביש עם אבי לכיוון האצטדיון לצפות במשחקים. כשמעט גדלתי והגעתי לגיל 9, חציתי את הכביש גם בלעדיו נעמד ליד אחד משערי הכניסה הצפופים ופונה לאוהד מזדמן בבקשה: ״תוכל להכניס אותי ?״ כי בבאר שבע של אותם הימים נכנסו ״אבא ובן״ בכרטיס אחד. כך, בכל משחק בית אימצתי לי אבא מזדמן בכניסה למגרש ונפרדתי ממנו בריצה לאחר שעברנו את השומר בשער הכניסה. כך זכיתי לצפות בכל משחקי הבית של הקבוצה בה התאהבתי.
 
כשכבר הייתי ״נער״ כבן 13 השקעתי את דמי הכיס שלי ברכישת כרטיס נוער ונכנסתי עצמאית. זו הייתה משימה לא קלה, היא דרשה יכולת להפעיל כוח פיזי, להידחס ליד הקופות, להתמיד ולעבור את כל המכשולים והדחיפות בכניסה ל״כלובים״ שהובילו את עדר האוהדים דרך שערי האצטדיון. אבל, מרגע שהייתי בפנים הרגשתי את השיחרור, את ההתלהבות, את התשוקה, את האהבה חסרת הגבולות לגוף האמורפי הזה שניקרא מועדון הכדורגל הפועל באר-שבע. לא הפריע לי שצפייה במשחק כדורגל היתה כרוכה בישיבה משותפת עם קהל אלים ומקלל, בתנאים לא תנאים , בלי שירותים ובלי מחסה מהקור והגשם בימי החורף ומהשמש הקופחת באביב. כל מה שרציתי היה להיות חלק מעידוד הקבוצה. ככה זה כשאתה מאוהב.
 
כתיכוניסט, היה לי כבר מנוי רישמי. ביליתי שבתות עם חברים לכיתה ביציעי האצטדיון במשחקי הבית, ובנסיעה בטרמפים למשחקי החוץ - בתל אביב, בפתח תקווה, נתניה, שכונת התקווה ועוד, לכולם נסענו בטרמפים של אוהדים בוגרים שעצרנו ממרכז אורן ביציע מהעיר. זו היתה הדרך שלי להכיר ערים נוספות במדינת ישראל, כמו גם- לבנות את ה״עצמאות״ שלי.
 
עם השנים האהבה שלי לקבוצה רק גדלה. חוויתי רגעים בלתי נשכחים, עם שלום אביטן, אלי ויצמן, מריו זכוביצקי ועם שמות גדולים אחרים שהתחלפו במהלך השנים, במשחקים בלתי נשכחים מול הקבוצות המובילות - בית״ר ירושלים של מלמיליאן ואוחנה, מכבי חיפה של ארמלי ורוזנטל ואפילו מכבי תל אביב של נימני וזוהר. חוויתי תסכול בהפסדים, כמו בגמר הגביע מול יהוד. חוויתי רגעי אושר ותחושת התעלות כמו במשחק בו הנצחון במחזור האחרון מנע את הירידה לליגה השניה, וכמו בזכיה ההסטורית בגביע המדינה עם הקבוצה ה״גדולה״ של ג׳ובאני רוסו , זיאד חלילוביץ, ואלי גוטמן. חוויתי אפילו פסגות אירופאיות במשחק ההוא בשנת 95, שאליו כבר הגעתי עם אשתי, בו הובסה באר שבע 7:0 ע״י ברצלונה.
 
אבל, בסוף שנות ה90 החלנו לנוע בכיוונים שונים, הקבוצה ואני. הייתי כבר אדם בוגר, אב לילדים, בונה קריירה, שואף למקצוענות, מנסה כל הזמן להשתפר ולהשתכלל וצועד קדימה. הפועל באר שבע לעומת זאת נראתה כמי שעמדה מלכת, ואף נסוגה לאחור.  בעלים חדשים רכשו את הקבוצה והביאו לשינוי ניהולי מהותי. התוצאות הספורטיביות התדרדרו, הקהל ברובו הפסיק להגיע, וזה שהגיע היה אלים וחסר סבלנות. אודה לאמת, הרגשתי שהקבוצה שלי היא כבר לא ה״קבוצה שלי״, שיש לי בעיה של הזדהות עם התנהגות הקהל, כמו בעיית הזדהות עם התנהלות המועדון כולו. הקונפליקט היה עצום, קבוצת כדורגל היא לא בגד משומש שמחליפים בטיול בקניון, ועם זאת לא הרגשתי שהקבוצה היא חלק ממני. בלב כבד ולא מעט רגשי אשם ניסיתי לחפש אכסניה אחרת. הזדהתי עם ההתנהלות של מכבי חיפה של יענקלה שחר, אבל ככל שניסיתי לא הצלחתי אלא רק ״לחבב״ את הקבוצה. כבר לא הצלחתי להתאהב מחדש. כך מצאתי את עצמי ב- hold. אוהד כדורגל ״אמיתי״ אבל לא אקטיבי, עם עבר אבל בלי הווה. הפכתי לאוהד ״טלוויזיה״.
המהפך התחיל לפני תשע שנים, כשאלונה ברקת רכשה את הפועל באר-שבע. בהתמדה, בסבלנות, אגב למידה, ניסוי ותהיה (אולי ״ניסוי וטעיה״), היא הצליחה להצעיד את המועדון קדימה. בכל התקופה הזו ליוויתי את התהליך מרחוק, חזרתי להתעניין, ראיתי את העשייה, אבל הייתי סקפטי. זו נראתה כמו משימה בלתי אפשרית. לא חזרתי למגרשים, אבל ככל שהמועדון התמקצע כך גברה הזדהותי איתו. זו לא היתה סוגייה של הצלחה ספורטיבית או נצחונות, זו היתה סוגייה תרבותית. כאשר לפני 6 שנים, בגלל התנהגות הקהל אלונה איימה לעזוב המועדון, וכשהקהל הבטיח לשנות את התנהלותו עבורה, והתחיל לקיים, הבנתי שהיא ככל הנראה ״תעשה זאת״.
 
צפיתי לפני זמן מה בכתבה בטלויזיה על אוהדי הפועל באר שבע, על הדרך שעשו מקהל אוהדים אלים ומריר, המורכב מגברים לקהל תומך המורכב ממשפחות שמגיע לאצטדיון כדי לעודד ולא כדי להוציא אגרסיות, שמעודד גם ברגעיה הקשים, ממעט לקלל את שחקני היריבה, מעדיף לעודד את שחקניו, ומודע לכך שיש לו חלק מהותי בהצלחה ואף בכשלון של השחקנים על המגרש, קהל שמשתלב כחלק מהותי ומתואם עם שחקניו ( ללא אפליה של דת או גזע)  ואף עם ההנהלה. הקהל הפך מגורם מפריע לכוח דוחף. הקהל הפך לחלק מהותי בתרבות והארגון של המועדון. מרהיב לראות את הטקס היחודי, שהתפתח בשנים האחרונות בו השחקנים מתיישבים על כר הדשא בשורה, כשהם מחובקים זה עם זה מול הקהל ומנהלים אינטרקציית שירה עם הקהל. זהו טקס של עידוד וכבוד הדדי בין הקהל לשחקנים אלה נותנים אהבתם והערכתם לאלה. אותם יחסי כבוד והערכה מתקיימים גם עם בעלת הקבוצה, עם המאמן ועם הצוות המקצועי.
 
במשך השנים השתפרו התוצאות, הקבוצה מוקמה בצמרת, היתה סגנית האלופה, וצעדה קדימה עד שבמאי השנה    
(2016) היא הוכתרה לאלופת המדינה, ובימים אלו היא מצליחה במסע האירופי שלה. איני יכול להתגאות בה כמו האוהדים שהיו בשנים האחרונות ביציעים, אבל אני גאה בה כאוהד וותיק ולזכר נעורי ואהבתי לקבוצה באותם ימים.
אז מה המסקנה, מה הם המפתחות להצלחה ? מה אנחנו יכולים ללמוד מהדרך שעשתה הפועל באר-שבע?
 

הנתיב להצלחה נסלל באמצעות יצירת תרבות ארגונית מתאימה

להבנתי, אחד הגורמים העיקריים להצלחה של הפועל באר שבע היה השינוי בתרבות הארגונית של המועדון, שינוי שחל לאורך כל שדרת העשייה והניהול במועדון. לאחר העימות עם האוהדים שבו ניצחה אלונה היה ברור בהפועל באר שבע מי הוא השולט, מי הוא הקובע והמעצב את דרכו של המועדון. היה ברור כי אלונה היא הבעלים, על פיה יישק דבר, לא הרחוב ולא האקראיות הם היוצרים את הדרך. מאותו רגע החלה המקצוענות לדבר. מקצוענות שבאה לידי ביטוי בהקפדה על הפרטים הקטנים, מקצוענות לאורך כל הדרך. תרבות ארגונית לעיתים קרובות קשה להגדרה ונקבעת מתוך צבר התנהגויות יומיומיות ומנהגים שחלקם אולי זניחים כשהם עומדים בפני עצמם, אבל ביחד הם מהווים את ״התרבות הארגונית״, אלה בעצם קודי התנהגות, שאיפות ומטרות, שלפעמים לא מוכרזים רישמית. מעין ״תורה שבעל פה״ שיוצרת מציאות. הפועל באר שבע שינתה את קודי ההתנהגות השאיפות והמטרות שלה. היא הפכה לארגון ששואף למצויינות ולהצלחה ברמה הגבוהה ביותר אליה הוא יכול להגיע, ארגון עם תפיסת מסוגלות עצמית גבוהה, ארגון הדורש מכל החברים בו מחוייבות ונאמנות, השקעה, הקפדה על פרטים, רצון ויכולת להשתפר, התנהלות ״בדרך ארץ״, התנהלות בכבוד לזולת והתנגדות לאלימות. אותה תרבות ארגונית שינתה גם את התנהגות הקהל, הקהל אימץ בשימחה את ״דרך הארץ״ ונהנה ממנה. השינוי בהתנהגות הקהל השפיע בהיזון חוזר על התנהגות השחקנים,  שהם הרי בסופו של דבר ה״כוח היצרני״ שמפיק את התוצאות עצמן, בביטחון ובהקשבה למאמן, בדרך שבה מתמודדים עם כשלונות, בדרך שבה מתייחסים ליריבים (בכבוד), בדרך שבה מתראיינים ומתבטאים, בדרך שבה מתחייבים למועדון.
התרבות הארגונית היא ה- DNA  של כל ארגון ולפיכך קובעת את דרכו. אני מאמין, שכל הנהלת ארגון צריכה להשקיע מאמץ בהגדרת התרבות הארגונית שלו, רצוי בכתב ובצורה ברורה, ואז בהטמעתה בשטח. הטמעה של תרבות ארגונית נעשית על ידי הקפדה על כל נוהג קטן כגדול, והתייחסות לכל תהליך וכל אינטרקציה כמשפיעה על לב ליבו של הארגון.  פשוט לא לוותר ולא לסטות מהדרך, להשקיע את האנרגיה בהקפדה על הליכה בדרך שניקבעה. תופעות הסותרות את התרבות הרצויה חייבת להיות מטופלת ומתוקנות. תופעות המתאימות לתרבות הרצויה חייבות להיות מטופחת ומועצמת. הנהלת הארגון חייבת להבין שלכל התנהגות יש היזון חוזר, והתנהגות בתחום מסויים מיד משפיע בתחום אחר, ושההקפדה חייבת להיות בקטן כבגדול, כי הקטן הרבה פעמים מתפשט והופך לגדול. לעיתים קרובות ההקפדה על התרבות הארגונית גובה מחיר כבד בטווח הקצר מבלי יכולת לראות פירות מיידיים. אולם, היא תמיד תביא רווח לטווח הארוך. להבנתי, התפקיד החשוב ביותר שלי כמנכ״ל בארגון שלי הוא תפקידי כ״מעצב תרבות ארגונית״.
 

ארגון דומה למערכת אקולוגית, ובדומה למערכת אקולוגית בריאה עליו להיות סינרגטי ומאוזן

השינוי בהפועל באר שבע הקיף את כל השכבות וכל התפקידים המרכיבים יחדיו מועדון כדורגל: בעלים, הנהלה, צוות מקצועי, שחקנים ולא פחות חשוב הקהל. קבוצת כדורגל, בדומה לארגונים אחרים היא מערכת, שבנויה מגורמים שונים ותלויה במערכת היחסים, בסינרגיה ובאיזונים שביניהם.
בארגון עסקי נמצא בדרך כלל: בעלי מניות, מנהלים, עובדים, ספקים ,קבלני משנה, לקוחות ואף שותפים עסקיים. חלקם מזינים את המערכת יותר וחלקם פחות, אבל כולם צופים במעשי הארגון, ובתקווה גם אוהדים אותו. כל אחד מהגורמים האלה מהותי להצלחת הארגון, כל אחד מהם תורם את חלקו והסינכרון ביניהם הוא המאיץ את התנועה קדימה.
ניתן גם להרחיב את ה״מערכת האקולוגית״ הארגונית ולראות גם את הסביבה הפרטית האישית של כל אחד מהגורמים כחלק מהמערכת. אחד הדברים שהשכילה הפועל באר שבע לעשות הוא לרתום את סביבתם של השחקנים למאמץ שהם משקיעים בעבודתם. ההזדהות של המשפחות עם המועדון סייעה להרגשת השייכות ובכך העצימה את הכישורים שלהם בדרך טובה יותר. כך גם בארגון עסקי, לכל אחד מהעובדים יש סביבה אישית, שהוא מושפע ממנה גם מחוץ לארגון. כאשר הארגון הוא מקום ששייכות אליו הוא כבוד וגאווה, רתימת המשפחות והחברים להזדהות עם הארגון ולשאיפה להצלחתו של הארגון ושל העובד בארגון יכולה לעזור לעובד לממש את עצמו בדרך טובה ושלמה יותר.
 

הדרך להצלחה מושגת באמצעות שיתוף פעולה ועבודת צוות

משחק הכדורגל הוא משחק קבוצתי שדורש עבודת צוות. בהפועל באר שבע עבודת הצוות ניכרת. ניתן לראות כי השחקנים משחקים לטובת ההצלחה הקבוצתית ולא להאדרת שמם האישי. בכל פעם ששחקן זה או אחר התראיין כמי ששם עצמו מעל המועדון, או שיחק את המשחק בצורה סוליסטית,  הוא סופסל ע״י המאמן. לא פחות חשוב מכך, קהל האוהדים הביע את חוסר שביעות רצונו מיכך, אם בדרך של קריאות במהלך משחק ואם בפוסטים בפייסבוק ובפורומים של האוהדים. הקהל, כמו המאמן, כמו הבעלים, מבינים שרק במחשבה קבוצתית ניתן להצליח.
כמו קבוצת ספורט, כך כל ארגון יצליח יותר ככל שיטפח את עבודת הצוות ושיתוף הפעולה. אין זה אומר שפעולות של האינדיבידואל לא צריכות להתקיים ושאין מקום להבלטת כשרון אישי, ההפך הוא הנכון, הרבה פעמים פעולה אינדיווידואלית איכותית מצליחה להביא תוצאה שבסופו של דבר משפרת את מצב הצוות כולו ותואמת את המטרה, אבל פעולות כאלה צריכות להתקיים מתוך שיקול והתאמה למטרות העל של הצוות כולו, לטובת הקבוצה כולה ובשליחות של הקבוצה כולה. בעידן התחרותי המודרני נהוג להלל את האינדיווידואליזם ואת יצר התחרות, אולם הצלחה ושגשוג אינם מושגים בדרך של תחרות כי אם בדרך של שיתוף פעולה. על מנת לא לפגוע ביצר האינדיווידואליות של האדם, ההדרך הנכונה ליצור עבודת צוות היא ליצור סיטואציה בה אין סתירה בין טובתו של הפרט לטובתה של הקבוצה (או הצוות או הארגון) ובה האינדיבידואל נהנה בצורה ישירה מהצלחתה של הקבוצה והקבוצה נהנית בצורה ישירה מהצלחתו של הפרט.
 

למנהיגות ולמנהיגים תרומה ניכרת ומהותית בהנעת הארגון להצלחה

אחד הארועים שהאיץ את ההצלחת הקבוצה היה הגעתו של אלייניב ברדה. ברדה שגדל בצעירותו במועדון נדד לפני שנים למכבי חיפה ומשם התקדם לקריירה מצליחה בבלגיה. לפני כשלוש שנים חזר ארצה כדי להוביל את קבוצת נעוריו, להרים אותה מנקודת הבינוניות בה נמצאה ולהצעיד אותה קדימה. הוא עשה זאת תוך גילוי מנהיגות אמיתית לאורך כל הדרך. מנהיגות שבאה לידי ביטוי לא רק בהצלחה מקצועית ספורטיבית וכיבוש שערים ברגעים מכריעים, דבר ששחקנים מוכשרים נוהגים לעשותו, אלא גם ובעיקר בהובלת חבריו והנהגתם להצלחה, לא פעם כשהוא יושב על הספסל, לא פעם כשהוא מתאכזב מאי הכללתו בהרכב, אבל תמיד תוך ראיית האינטרס הקבוצתי לפני האינטרס האישי, תמיד תוך שמירה על תרבות  ומקצוענות.
גם למאמן ברק בכר, מאמן צעיר ומבטיח שכבר מקיים, יש תרומה עצומה להצלחת הקבוצה. אצל בכר מתקיים שילוב נכון של יכולות מקצועיות, התנהלות ותרבות שמתאימה לתרבות הארגונית החדשה ולא פחות מכך - הוא מאמן שהשחקנים מאמינים בו ומונהגים על ידו.
כל ארגון השואף להצלחה ושגשוג זקוק למנהיגים בצמתים הנכונים. מנהיגים שמעבר להתעלות האישית יכולים באופן קבוע לגרום לשיפור והצלחה של הסובבים אותם. מנהיגים ומנהלים מוכשרים הם אלה שמצליחים לשפר אחרים ולגרום להם להתעלות על עצמם. מנהיגים לא נמדדים בתוצרים של עבודה שהם מבצעים במו ידיהם, אלא בתוצרים של האנשים שהם מובילים.
 

תוצרים ראויים מופקים בסביבת עבודה ראויה

אין ספק שאצטדיון ״טוטו טרנר״ החדש שניבנה בבאר שבע סייע להוציא לפועל ולממש את השינוי בתרבות הארגונית. הוא שאפשר לקהל לבוא ולהינות, ואפשר למשחק הכדורגל להיות בילוי משפחתי מהנה ומוגן. הוא שאפשר לקבוצה להינות מ״דחיפה״ של קהל באיצטדיון הומה אדם, ולשחקנים להינות ממתקנים משופרים בכל הקשור לחדרי ההלבשה, חדרי הכושר ומתקני האימונים. כל ארגון צריך לספק סביבת עבודה ראויה, היינו מתקנים ראויים, כלי עבודה  ראויים, ותנאים פיסיים המאפשרים לגורמים השונים בארגון לפעול בהצלחה, ולא פחות חשוב מכך בחדווה ובגאווה.
 

השקעה, התמדה, למידה והתבססות

אסור לשכוח שכל המסע הזה לא ארך יום אחד, זה מסע שהתחיל בליגה השנייה והסתיים תשע שנים אחרי באליפות. לא מזמן פירסם ג׳ון אוגו, קשרה של הקבוצה, פוסט בפייסבוק בו כתב (מתורגם מאנגלית) : ״ לא אפסיק לעבוד קשה כדי להגיע  לטופ״. משפט המשקף את הלך הרוח בקבוצה.
המשפט הידוע אומר כי ״רומא לא נבנתה ביום אחד״. ארגון מצליח נבנה בתהליך, בהתבססות, בלמידה, בהתמדה ובסבלנות, כשכל כשלון בדרך הופך למקור ללמידה ולמקפצה המאפשרת לעשות זאת טוב יותר בפעם הבאה.
 

אלו הגורמים והעקרונות העיקריים שהביאו להבנתי  את ההצלחה למועדון הפועל באר שבע.  יישום העקרונות הללו יכולים לסייע לכל ארגון בדרכו להצלחה  ושגשוג ארוכי טווח . הם כמובן לא העקרונות היחידים ואין נוסחא יחידה להצלחה ואין הצלחה שנבנית לנצח. אני מוריד את הכובע בפני אלונה ברקת, הנהלת הפועל באר-שבע, אוהדיה ושחקניה. יישר כח! אני מתבונן, חוקר, למד ולוקח לארגז הכלים שלי מסקנות מהדרך שעשה מועדון הכדורגל הפועל באר שבע. זהו כיום מועדון שאפשר ללמוד ממנו ולהתגאות בו!